גל ווליניץ' – פוסט המשך

ווליניץ 2

לפוסט הקודם

 הפרשה עוד לא שככה, והעלו לפני הרבה טיעונים, חלקם מוצקים בהחלט ולכן אני רוצה להתייחס שוב לסרטון, לתקן ולהבהיר כמה טעויות, חלקן שלי.

ראשית – יולי חרומצ'נקו שופכת עוד אור על הפרשה במגזין האינטרנטי "ערב רב", כולל עובדות משמעותיות המשנות את הסיפור:

 http://erev-rav.com/archives/22105

ולעניינינו, לבחירה לצלם אדם ללא פנים, או עם פנים חצי מוסתרות יש השלכות מסוימות. החפצה של גברים, גם עד כדי ביזוי, קיימת בתרבותינו, וחשוב בעיני לדבר עליה בעיקר כדי להבהיר שמונחים כאלה (כמו הטרדה מינית והחפצה), אינם קפריזה נשית שנובעת מהיסטריה, אלא עובדות המתייחסות לביזוי מכוון או בלתי מכוון של מושא הצילום. אפשרי לדעתי לתאר אדם באופן מורכב, ובצורה נחשקת גם מבלי לבזות אותו ועוד אעסוק פה בבלוג בסוגיות האלה (כולל גם איך נראית הטרדה מינית של גברים).

ברקע: הפרסומת לבירה

במקרה לפנינו, אני אצא שוב מנקודת הנחה שכל פריים נבחר בקפידה, שהיוצר יודע מה הוא עושה, שהוא מתכתב עם דימויים במודע. זה מה שאמן טוב עושה. למשל, באחת התמונות ברקע נראית פרסומת לבירה, עם רגליי אישה שנחתכה במותן, ווליניץ בחר לכלול זאת בפריים, מכאן הנחתי שהוא מכיר דימויים פופלארים של החפצה ומסחור וגבריות ואף מרפרר אליהם בכוונה, שהוא ביצע החפצה מודעת ומודגשת במכוון.

הפייטה של ווליניץ'

טענו בפניי, בצדק, שהתמונה הפותחת מבוססת על דימוי הפייטה שהוא דימוי מוכר מהאמנות שבא לתאר את  מריה- האם והבתולה הקדושה בנצרות- מערסלת את ישו המת, לאחר שהורד מן הצלב. אבל הפיאטה באה לפאר את ישו, ורק במקרים חריגים, בהם האמן התרשל או מבקש להגיד לנו משהו, יהיו פניו של ישו מוסתרות לעומת ישבנו הגלוי. אם נשפוט את יחסי הכוחות ברור שמוקד התמונה הוא ווליניץ עצמו ולא הנער השחום בזרועותיו, שעיניו עצומות וכתפו מסתירה את פניו.

דוגמא לפייטה בציור. מסיבות מובנות לא מקובל להסתיר את פני ישו ביצירות אלה.

 צילום מבוסס על ענייני קומפוזיציה, מיזנסצנה, העמדה, אל איזה חור עלום מובילים האלכסונים שנוצרים מתנוחת הרגליים, מי שולט בתמונה, אמן טוב שולט ומודע לכל אלה. במקרים דנן יש את כוכב הסרטון המועצם, ויש את היונקים, ששוכבים, כורעים או עומדים על ארבע. העלו בפניי השערה שהפנים מוסתרות כי ווליניץ  הגן על זהות המצולמים, אבל הסרטון אינו מגן על כל המופיעים, והלא הוא (ווליניץ') יכול היה לבטל גם את המבט שלו למצלמה ובחר ההפך, להנכיח אותו כמה שיותר בצורה שרק מדגישה את האינדיבידואליות שלו לעומת אלמוניותם. ביצירה ההומואית הישראלית המזוהה עדיין מאוד עם אוחבסקי ופוקס, השתרשו אלמנטים חוזרים של החפצת ההומו המזרחי, אם זה יהודה לוי (יוסי וג'אגר) או סמי הורי (בעל בעל לב) או אורי בנאי (פלורנטין), לכן, כשמציגים הומו מזרחי הדימוי מתכתב באופן בלתי נמנע עם הדימויים שכבר חדרו לתרבות ובקונטקסט הזה עשיתי את הקריאה. לאורו, לדעתי, אי אפשר להתעלם מהמשמעויות הפוסט קולניאליסטיות שמצטברות בסרטון ויוצרות רושם גזעני, לפחות מסויים.

ואולם, אם בכל זאת מנתעלם לרגע מעובדה זו, אכן ניכר הניסיון הראוי להערכה להציג את הגוף והאינדיבידואל השמן כנחשק, וכשליט הפריים. לצערי, גם תגובתי שלי לסרטון בפעמים הראשונות לא היתה חפה מפאטופוביה והומופוביה. כאשר בוחנים את גיבוריי הסרטון לאור מודל היופי הרווח (לכאורה לפחות) בקהילה ההומוסקסואלית ניכרים גם הישגיו.

 עד הפעם הבאה

ע' קווירית,