היו ימים, לא כל כך מזמן, איי שם בשנות התשעים, רק עם שני ערוצים או פחות, שהפריים הזה מתוך הקליפ של יזהר אשדות היה הדבר המרטיט ביותר בחיי וחרשתי על הקטע הזה בוידאו עד דק. ככה בדרך אגב, כחלק ממסיבת חשק מושחתת שמתוארת בקליפ מוצגים בו כמה אקטים חד מיניים סימליים, אז נכון שההקשר לא הכי פרוגרסיבי אבל האגביות בה שולבו בקליפ שובה את הלב וקצת מפתיעה גם היום, למרות שגם ב"הפוך" עינת ויצמן היתה לסבית לרגע ולשרון חזיז אפילו היה קליפ שלם עם זוג לסבי שנשכח מהתודעה, "ליל ערפל". להלן עוד כמה רגעי ניינטיז גאים שהפריחו במקצת את השממה ההטרוסקסואלית, כשעוד לא היה אפילו אינטרנט לרפואה.
"בצילו של יום קיץ" (1994) – לקליפ המלא:
"ליל ערפל" של שרון חזיז, קליפ שלם המוקדש לזוג לסבי שחזיז אינה בוחלת בפלירטוטים איתו, מפתיע גם בסטנדרטים של היום:
איך אפשר לשכוח את מיקה קרני שהקדימה את קייט פרי בעשור עם "נישקתי בחורה" המיתולוגי, רגע לפני המילניום (דצמבר 99'):
וכמובן, המכשפות, בכל הווייתן וגם ספציפית השיר "פחד אמיתי", למרות שענבל פרלמוטר הכחישה יסודות אוטביוגרפיים בשיר וייחסה אותו למצוקה שראתה אצל חברה אלמונית.
תודה לערן גבע על התזכורות. זוכרים עוד קליפים ישנים ופורצי דרך? שתפו אותי!
הדמויות בסדרה "שנות השמונים" של שלום אסייג הן דמויות בורקס. מדוע זה רע? הרי המתנשאים ששמו קץ לבורקס, חיסלו גם את הקולנוע הישראלי כולו למשך כשני עשורים. בשנות התשעים, לאחר הכחדת הבורקס, בקושי נראה זבוב באולמות ההקרנה של סרטים ישראלים. יתרה מזאת: חוקרים כאלה שוחט, רון כחלילי ואחרים כבר גאלו את הבורקס מהבוז התהומי לו זכה, זה שהופנה בראש ובראשונה לא כלפי יוצריו האשכנזים אלא כלפי צרכניו המזרחיים. תודות לשוחט וחבריה אנחנו יודעים היום שגם בבורקס המקורי נמצאו איכויות רפלקסיביות, חתרניות, אפילו פוליטיות, דוגמא ידועה היא סצנת הסיום בסרט "צ'רלי וחצי", בה צ'רלי נפרד ממיקו טרם העליה למטוס: "אמריקה זה לא כמו פה, חלאס דאווינים, תהיה בן אדם", מסר ברור שהגאולה טמונה דווקא בירידה מן הארץ (לזוועתו של יאיר לפיד).
אם נתאמץ האם לא נמצא ערך מוסף גם ביצירתו של אסייג? אם נביט למשל, על הבחירה בעופר שכטר לתפקיד "פריזר" האשכנזי, יש בה משהו קולע להפליא, כמעט אמירה, זו שאסייג ושותפיו ליצירה עשו הכל כדי להתרחק ממנה. אם סאלח שבתי נועד להיות "מזרחי כללי" כזה שייצג בו זמנית גם את המרוקאים ואת התימנים וכל היתר, הרי ששכטר הוא "האשכנזי הכללי" בהתגלמותו. מה הולם יותר מלקחת את שכטר, הליאור אשכנזי של דורו, הבלתי נדלה, מתכלה או נלאה, הדוגמגישחקן הרב תכליתי, לתת לו תספורת חדשה והנה לכם אשכנזי ייצוגי, עפ"י המתכון שהמציאו אבות הבורקס עצמם.
אכן אפשר לטעון שגם אשכנזים נלעגים היו בבורקס (זכורים בעיקר בגילומו של טוביה צפיר), אבל הטוענים זאת נוטים להתעלם מהעובדה שהאשכנזים הם בעלי הבית ובעלי אמצעי הייצור, כש"ארץ נהדרת" לועגת לאשכנזים על הסט עדיין מולך בגאון אייל קיציס האשכנזי, ומהווה את הסמן הלאומי הרשמי לשפיות ולסדר. מה גם, שדמותו של שכטר ב"שנות השמונים", איננה נלעגת. הוא לא יטעה להשתמש בקוסקוס כבטיט לקירות או יקרא לטלוויזיה "מכשיר פורמייקה מה איש שמדבר בפנים".
ועדיין לחלקנו הסדרה היא לא פחות מסיור נדיר באותו מקום שאמנון לוי כינה "ארץ נעדרת", מעוז המזרחיות האבוד. בארץ עלומה זו אסייג הנער הוא סוג של משקיף מהצד, על תקן אין מצחיק בעירו. כשיגדל, ייבא את הדמויות בינהן גדל אל מחוץ לגבולות טירה ושם יצחקו ספק עליהן ספק איתן. המשחק המופנם, החיוור בכל מובן של דניאל אסייג בדמות אביו מזכיר את האבחנות של חנה אזולאי הספרי לגבי ה"אוטיזם" של הדור השני לאינטגרציה. ב"שחור" של אזולאי הספרי האוטיזם של הבת של הגיבורה המשתכנזת הוא מטאפורה, הן לעיוות הנוצר מדריסת המורשת לטובת כור ההיתוך האשכנזי והן לחוסר היכולת לתקשר עם הזהות האבודה. במשחקו הגמלוני והמגושם דניאל אסייג קלע בלא להתכוון לדימוי האוטיסטי של של ילדי הדור השני והשלישי, שכמו אצל כותבת שורות אלה, את שורשיהם המזרחים לא יוכל לחשוף גם רסטורטור מוכשר. מטאפורית, אסייג הצעיר הוא אותו "יצור משונה" שהגדירה אזולאי "לא בשר ולא חלב" הסובל מ"נכות רגשית גדולה" ומעורר חמלה בדלותו הרוחנית והתרבותית הרבה יותר ממשפחתו הפרימיטיבית לכאורה. "יצור שכדי להישרד בעולם הישראלי החדש עטה מסיכה שלא יוכל להוריד לעולם – כדי לא לחשוף שאין הרבה מאחוריה…"
גם אסייג עוטה מסיכה כשהוא מתכחש לפוליטיות של יצירתו. הוא נשאר אפוליטי אפילו כשהוא מטפל בפוליטיקה ובנושא ההצבעה המסורתית לליכוד, כאילו לא נאמרו מעולם המלים "צ'חצ'חים" או "אספסוף". הוא מתעלם בעקשנות מהפיל בחדר ומכך שהבחירה שלו לצחוק באהבה על ילדותו קולעת לפרופיל הנצחי והבזוי של המזרחי הנחשל. המבקרת לילך וולך האשימה את הסדרה באנאכרוניזם, בהעדר פרספקטיבה ותחכום, "כאילו ההומור הישראלי לא התקדם צעד אחד קדימה אל המודעות העצמית, מחוצה למרוקאי-סכין, אשכנזי-פריזר וגרוזיני-טיפש" ובינה ובין אסייג ניטש קרב פייסבוק שנקטע ביוזמת אסייג.
אסייג אמנם חף מיומרנות ובחירתו שלא לרכוב על הגל הפוליטי היא עקבית ובדרכה ראויה להערכה, כמו גם בחירתו שלא ללבות בסופו של דבר את האש מול המבקרת האשכנזיה, למרות ההון שהיה יכול לעשות מכך. אבל אילו רק היה מעט נועז יותר הרי שאפשר היה להגיד שדווקא יש מידה של תחכום בלהחיות את הבורקס והמבטאים, כחלק מהנוסטלגיה לתקופה בה מלך הז'אנר, שבמובן הזה הסדרה היא הומאז' ציני מדוייק ומופת של רפלקסיביות ורפרור עצמי. במקום זאת, אנו נשארים עם קביעתה של שוחט, על יוצרים כמו זאב רווח שאימצו את הבורקס: "לא רק ש"המערב" הפך למייצג של "המזרח", אלא גם, במשחק השתקפויות קולוניאליסטי קלאסי, המזרח רואה את עצמו דרך המראה המעוותת של המערב." ומצד שני, למה שדווקא המרוקאי יצלב על מסורות שיצרו אשכנזים?
רון כחלילי מציין בראיון לאלון הדר (סופשבוע, מעריב): "הרבה פעמים הפרודיה היא אמצעי ייצוג בדרך ללגיטימציה. למיינסטרים. כל העולם התעלם מהמזרחי, הבורקס הוא היחיד שמתייחס אליו. הסרטים מהווים שסתום שדרכו למזרחי נוצרת ממשות. בזה הוא עושה חסד עם המזרחי. חבל שנעצרנו בשלב הפרודיה. אני עדיין מחפש את אותם הסרטים שיגאלו אותי מאותו דימוי מזרחי עכור, אני מחפש את המזרחי החדש".
"שנות השמונים" אינה סדרה רעה, היא עדיפה מכל בחינה על המקבילה של קטורזה (שביצע שיחזור תקופתי בלתי מכוון של ימי הערוץ המסחרי המוקדמים), ובאקלים אשכנזי יש לה עדיין ערך מוסף שרוב הסדרות הישראליות יכולות רק לחלום עליו, לו רק ישקלו היוצרים לתקן את השאר בעונה השניה היא עשויה עוד לקבל עומקים בלתי צפויים.
עין קווירית (ע' קווירית) 