תגיד, מה העניין שלך עם נשים?
מה העניין עם נשים?
נגיד, סיפרתי לחברות שלי שאתה בא אלי. התעלפו.
אני מאוד אוהב נשים.
אין לתאר. אתה אפילו לא טורח להעמיד פנים שזה מביך אותך.
אני אוהב נשים. אני סבור שאתן הגזע העליון. והחזק.
(רני בלייר, מתוך שיחה עם איילת שני, עיתון הארץ)
ארץ חדשה , שהוקמה ע"י אלדד יניב והבמאי רני בלייר, היא מפלגת שמאל ראדיקלית הרואה את שורשיה במחאת האוהלים. כמייסד ופעיל צדק חברתי עפ"י הצהרתו, מצאתי לנכון להתעכב על פרי יצירתו של בלייר, הסדרה "פרשת השבוע", אותה יצר עם ארי פולמן לפני שנים מספר. מאפיין בולט בעונה השניה, שזכה לתשומת לב בזמנו, הייתה העובדה הבלתי נעימה, שכל אחת ואחת מדמויות הנשים בה ענתה להגדרה "כלבתא" ושהסדרה לא נטתה חסד לאף דמות נשית. אולי יש מי שימצא בכך פגם או ניגוד אינטרסים. בחרתי סצנה, מייצגת לדעתי, שבמידה רבה תמצתה את רוח הסדרה של בלייר, במאי מיומן ואידאליסט מבטן ולידה (בין יצירותיו האחרונות: הסדרה "שביתה" שהתכתבה עם המחאה החברתית).
אחת מהדמויות בסדרה היתה הגר, בגילומה האנטיפתי של קרן מור ("הבורגנים") אשתו המסרסת וקרת הלב של נאווי המיוסר (מנשה נוי) הדומה באופן חשוד לבלייר עצמו. הגר יורדת ומקצרת את חייו של נאווי כי היא מרוויחה יותר ממנו. היא עצמה קפיטליסטית צינית שמנצלת את מלחמת לבנון השנייה לרווחים נאים. כדי להשלים את הדימוי האנטי גברי שלה היא מנהלת באופן "סמלי" בר לסביות, בו היא מרוויחה הון מתושבי הצפון שברחו אל תל אביב.
נאווי מנסה להתרחק מאישתו הרעה אל זרועות מאהבת, אבל גם המאהבת שלו בוגדת בו ומתלוננת על שאינו מתקלח. רדוף הזיה של אביו שמסביר לו כי היה תינוק שמן מכדי לשאת אותו על הידיים, מגיע נאווי לזונה ומספר לה על שאיפתו להיות מוחזק כמו תינוק כשתעשה לו ביד. הזונה קוראת הישר למחשבותיו ולליבו וכמו משלימה את משפטיו: "תינוק שמן". בסצנה הוא משליך עליה את שומנו וסירחונו והיא, כאישה הטובה היחידה בסדרה, מקבלת אותם ואותו ללא סייג או עוררין ומעניקה מעט מרגוע לנפשו המיוסרת (שחלק נכבד מסבלותיה מקורו בנשים שבחייו) .
האירוטיזציה של הסצנה כוללת תאורה כחלחלה, דימויים אקזוטיים ומעברי "דיזולב" (תמונה על תמונה המתחלפת לאיטה) רכים. הצילום בו הזונה מאוננת לנאווי מדגיש את קמטי הצער והסבל במצחו. האופן בו היא נושאת את ראשו על זרועה מזכירה כמעט דימוי פייטה של מריה- האם והבתולה הקדושה, מערסלת את ישו המת, לאחר שהורד מן הצלב. הגבר הוא הקרבן הקדוש ואילו הזונה טובת הלב, היא האם/האישה הטהורה היחידה, בניגוד גורף לכל האחרות, וטהורותה נגזרת ממקצועה בו היא מחויבת להיעתר ולהתמסר בכל מאודה וללא תנאי לגבר זר, גם אם אינו מתקלח.
המילים של ג'וני קאש נשמעות ברקע ומתייחסות לייסוריו של נאווי:
I hurt myself today,To see if I still feel. I focus on the pain, The only thing that's real
כאשר נאווי גומר מתמקדת המצלמה בפניו עד שהזונה נעלמת לגמרי מהפריים ובכך מסיימת תפקידה. מכאן ממשיכים שוב לתיאור ייסוריו הקיומיים של נאווי, ייסורים שאינם משאירים כל מקום לתהות על אותה זונה, מקורותיה וגורלה. לבעיותיה שלה אין כלל קיום בנרטיב של הגיבור המיוסר, גם אם הוסיף עליהן.
הבעייתיות בסצנה הנ"ל תהיה אולי מובנת לפעילי צדק חברתי אמיתיים ומי שמכיר בקשר בין זנות ואי צדק חברתי/עוני אבל מטריד ממנה היה האפיון הגורף העקבי של כל הנשים פרט לזונה כ"כלבתות". פרשת השבוע היתה סדרה איכותית של יוצרים אינטילגנטיים ומודעים ביותר. אי אפשר היה לחשוד בה בחוסר קוהרנטיות ואי אפשר שלא לתהות אם בלייר תופס כך את כל הנשים בחייו, כולל אלה הקרובות לו, ואיך ייצג נשים בכנסת אם ככה הוא תופס אותן, ללא יוצאות מן הכלל (למעט הזונות).
ע' קווירית,
*הערה: אודה מאוד למי שיצליח לאתר את הכתבה שהזכירה את העונה השניה של "פרשת השבוע" וגינתה בפירוט את דמויות הנשים בה.
עין קווירית (ע' קווירית) 
טוב, ראשית אני חושב שלהגדיר את #ארץחדשה כרדיקלית זה קצת הגזמה, אני לא ממש יודע מה כל-כך רדיקלי לגביהם. שנית, צריך לתקן למעלה ל-"מעברי דיזולב".
ולעניין, זה שבלייר בוחר לייצג נשים כפי שהוא מייצג, או לשעתק נרטיב פטריאכלי די בנאלי לא מבטיח לנו שהוא תופש את כל הנשים בחייו כך, הוא פשוט מנסה לספר סיפור שהקהל יוכל להתחבר אליו ולהזדהות עמו בקלות, פניה לנרטיבים מהסוג הזה היא הצלחה מובטחת. ומעבר לכל זה, הוא גם ככה לא עובר את אחוז החסימה, אין מה לדאוג מהייצוג שלו.
לדעתי זה אולי הדבר הכי לא נכון להגיד על היצירה של רני בלייר שהוא פוליטי בכל רמ"ח איבריו (ראה סדרתו האחרונה "שביתה") הוא לא איזה ביצועיסט באופרת סבון מקרטון או במאי פרסומות שבא להתחנף לקהל.
ותודה על התיקון:)
בקולנוע כמו בסיפרות יש להפריד בין היוצר ליצירתו. גם אם הנשים מיוצגות באור זה או אחר, הרי זה בא כדי לקדם רעיונות גדולים ונירחבים יותר. האם מי שיצר את דמותו של חניבעל לקטר הוא רוצח פסיכופט במהותו
קולנוע בא לקדם את הרעיונות שהיוצר בוחר ולא "רעיונות גדולים ונרחבים" באופן כללי. במקרה הזה אין שום ספק לגבי ההזדהות של היוצרים עם הדמויות.
וכן, גם ביצירה של חניבעל לקטר, כפי שהוא עשוי, כולל ה-point of view המפורסם על ג'ודי פוסטר המגששת אחריו בחשיכה, היתה מידה לא מבוטלת של הזדהות עימו.
ג'ודי פוסטר מגששת אחר בפאלו ביל, לא אחר לקטר. כך שגם אם הייתה הזדהות בסצנה, היא בטח לא איתו.
בכל מקרה אני מסכים עם הטענה שצריך להפריד את היוצר מיצירתו. לא בכל המובנים אלא במובן שדעות ביצירה הן לא בהכרח דעות של היוצר.
אבל אני עדיין חושב שבלייר הוא די דוש, בלי קשר לפרשת השבוע.
נכון, סליחה. המצלמה מחקה את ה-point of view של באפלו ביל, רוצח פסיכופט בפני עצמו.
ביקורת מעניינת מאד, אם כי אין לי דרך לשפוט את הסדרה ולהגיב בעצמי, כי מעולם לא צפיתי בה. אני אתייחס לכמה נקודות שהעלת, חלקן אף זכו לתגובות כאן:
1. בעוד שלא כל יצירה היא סיפורו האוטוביוגרפי של היוצר, משונה לטעון שאדם ש*כל* הדמויות הנשיות שהוא יוצר הן נשים מסוג מאד מסויים (במקרה הזה, ״מסרסות וקרות״), אך בחייו הפרטיים הוא חושב ומרגיש דברים אחרים לחלוטין ממה שהוא מביא לידי ביטוי ביצירה שהוא כתב. למעשה, אני לא חושבת שקיים יוצר רציני שינסה לטעון טיעון מוזר כזה. בנוסף, רני בלייר (ושותפו ליצירה ארי פולמן, שדומה לו במידה מבהילה) ממש ״מבקשים״ יחס של סטיראוטיפ מהלך. הם מזכירים לי את הספרים של חניף קוריישי כשהגיע לאמצע שנות הארבעים לחייו. כשקראתי את הספר ״אינטימיות״, אותו קראתי עד הסוף בעיקר כי הוא כתוב מצויין והוא גם מאד קצר, מאד הציק לי הקיטור הבלתי פוסק של גבר בגיל המעבר, שכל עולמו סובב סביב הזקפה שלו, האוננות שלו, ואילו נשים כן או לא מעוררות השראה בשני המקרים האלו. לגמרי כמו נער מתבגר, הוא לא ראה שום דבר אחר מלבד עצמו, המיניות שלו והתסכולים הכרוכים ב״אובדן הגבריות״ המיתולוגי. וכן, זה בדיוק מה ששני היוצרים הנ״ל מזכירים לי בכל אחת מיצירותיהם, כולל ״ואלס עם באשיר״ המהולל, שבשמחה אכתוב פוסט אורח על למה מדובר בסרט אוננות צדקני וטרחני לכל אורכו- אם אתבקש כמובן.
2. בעוד שמעולם לא התחברתי ליצירותיו של רני בלייר או לפוליטיקה המאד צנטריסטית ובכיינית שלו, אני מוכרחה לציין ש״שביתה״ היתה סדרה מצויינת. זה נכון שצפיתי בה רק פעם אחת, ולא ניתחתי אותה לעומק, אבל על פניו היא הצליחה להעביר מסר פשוט למדי באופן פשוט למדי- וזה דבר חיובי מאד בעייני ביצירה מהסוג הזה. היא גם היתה מאד לא משמחת, ולא השלתה את הצופים ש״אם רק יצאו לרחובות/יקימו ועד/שקר דומה שמאפשר לסטטוס קוו להמשך״- הכל יהיה בסדר לגמרי. זו לא היתה סדרת ״קחו את עצמכם בידיים ותעשו כמו הגיבורים האמיצים של הסדרה, וכך תצילו את חייכם״. למעשה, יש הרבה מאד אלמנטים מדכאים בסדרה הזו. ומצד שני, היא בהחלט מציירת את הגיבורים ה״מורדים״ שלה באור חיובי. העובדה ששלושת הגיבורים הראשיים נעים בין ה״נאה״ ל״יפה תואר״, ומדגמנים פועלים במפעל- זה כבר עניין אחר.
3. אני אגיד את זה שוב, כי זה נורא מלחיץ אותי: רני בלייר וארי פולמן נורא נורא דומים. קריפי.