*27.2.14 – כמעט מכה על חטא בעצב וזוועה. ערוץ 10 מפרסם קדימון הטוען שהסרט מכיל סצנת אונס אמיתיתבקצרה: קשקוש. הרשומה הזו דיי משקפת את תחושתיי לגבי אורלי וגיא.
הפוסט המקורי:
את "מציצים" (1972) בכיכובם של אריק איינשטיין ז"ל ואורי זוהר ראיתי למרבה הבושה, רק כשהתחלתי ללמוד תואר ראשון בקולנוע. למרות תדמיתו הירודה והמיזוגינית של סרט קאלט/פולחן זה, הכוללת אותו בסל אחד עם סרטים מבזי נשים כמו אסקימו לימון , הופתעתי בצפייה ראשונה לגלות סרט איכותי, שללא ספק מבטא מורכבות שאינה הולמת את התדמית העממית שלו הרווחת בקרב חסרי השכלה קולנועית (כמו שהייתי אני אז) או במרחבים פמיניסטיים שונים.
ד"ר אריאל שוייצר מאבחן בסרט כמה מאפיינים: ניכר השימוש האופייני לזוהר בלוקיישנים (אתרי צילום) טבעיים בת"א. הצילום אינו מחמיא לת"א ולסביבה בה פועלים הגיבורים, אלא מראה אותם בעליבותם, בהתפוררות. למעשה הלוקיישנים משמשים כמטפורה לעולמם הנפשי של הגיבורים שגם הוא מכוער, עלוב ומתפורר. ניכר גם שימוש בשחקנים שהם דמויות אמיתיות בעולם הסובב את אורי זוהר (חברים, נשים, המציל בחוף), ושיטת בימוי משחק שמבוססת על אלתור להשגת אמינות על חשבון אסתטיקה. הגברים בסרט אינם מסוגלים להתבגר, להפסיק לרדוף אחרי נשים מזדמנות וצעירות מהן, לקיים מסגרת משפחתית ואחריות מינימאלית. במקום זאת הם עסוקים בריצה אחר הילדות ובחוסר הנכונות להתבגר. בסצנות רבות בסרט רודפים הגיבורים (אורי זוהר ואריק איינשטיין) אחרי אלטמן הקטן, הילד, מותחים אותו, מתעללים בו, למעשה משחקים איתו והסרט מסתיים בתמונה מוקפאת של הגיבורים רודפים אחריו אחרי ששיטה בהם.
שוייצר מסביר שהקולנוע של אורי זוהר מכיל כמה מוטיבים חוזרים העוסקים בידידות הגברית, בדמות האישה שמהווה איום על החבורה, ומיניות האלימה עד כדי יחסים סדיסטיים. המוטיבים הללו מביעים ביקורת חריפה על הגבריות הישראלית (בין אם מודעת או לא), ובמידה רבה מציגים את הגבריות ישראלית במערומיה. זה מתבטא בין היתר דרך נוכחותו של אורי זוהר עצמו – דמותו כפי שמשתקפת בסרטיו (עיניים גדולות, מציצים) מביעה במידה רבה הכאה עצמית, כאילו מביאה לידי ביטוי את ההיבטים הכי בעיתיים באישיות שלו ובגבריות הישראלית בכלל. זוהר מציג אותן באופן הכי חריף וחשוף וללא ניסיון התייפייפות, תוך חשיפת הוולגריות שמאפיינת את הגבריות הזו. היבט ההכאה העצמית כה חזק בסרטים אלו שאי אפשר שלא לקרוא את דמותו כדמות שנותנת פתח לביקורת עצמית וביקורת על הגבריות הישראלית, לכן ניתן אף לקרוא את הקולנוע שלו כפרוגרסיבי ופמיניסטי . את הרעיון זה מחזקת הדיכוטומיה שמתוארת בסרטים בין דמויות נשיות וגבריות: בעוד הגבריות מצטיירות בכיעורן וגסותן, הנשיות מעניינות, בוגרות יותר, אחראיות יותר. זוהר, שכידוע חזר שנים מספר מאוחר יותר בתשובה, כמו מביט בקומדיה הגברית הזאת מפרספקטיבה של אירוניה, סקפטיות, ביקורתיות, ואפילו מתוך איזשהו מבט מלא רחמים על מה שמייצגת ההוויה הגברית בסרטים האלה: גבריות במלוא עליבותה.
ע' קווירית,
עין קווירית (ע' קווירית) 
את מציגה דרך הסתכלות מעניינת על הסרט, אך יש פן נוסף שצריך להעלות בדיון והוא האופן בו הוא התקבל בציבור.
הסרט יצר דמויות גבריות שהיוו מושא לחיקוי וגם נתן לגיטמציה להתנהגוית גבריות מסוימות.
לכן למרות הפן הביקורתי הקיים בו יש גם חשיפה של התנהלות המייצרת אפשרות לקיבוע תפיסות מגדריות מסורתיות ואף יותר מכך (הפיכתם לגלויות וולגריות ותקפות).
אמת, אבל זה לא תמיד תלוי ביוצרים. גם סרטים לבדיקה עצמית של סרטן השד הופכים למושא לאוננות בלי קשר למטרתם המקורית.
אני נוטה להסכים עם שני. אולי בלי קשר לכונה של יוצרי הסרט, הסרט הפך לסמל ואייקון של תרבות אשכנזית-גזענית-סקסיסטית המשודר בכל יום עצמאות ישראלי, וזאת מפני שהסקסיזם המוצג בו נוח להתפרש כלגיטימי וקשה יותר לפרשו כביקורת. מכאן חשיבות הרשימה הזו של ע' קווירית, כדי להחליש את הפרשנות המעודדת סקסיזם ולחזק את הביקורת. המחשבה שאורי זהר שנא את עצמו ביוצרו את הסרט ושזה משתקף כביקורת על הגבריות שלו בסרט היא מענינת מאד, בעיקר משום שאנחנו יודעות שהוא בחר לפרוש מאורח החיים הזה (לאו דוקא למחוזות יותר פמיניסטים, אבל למחוזות פחות ערומים). אני רוצה בכל זאת לא לותר על האחריות של יוצרי סרטים לעודד פרשנויות מסוימות לסרטם, בעיקר כשהם מכירים טוב מאד את החברה בה הם חיים. ניתן היה לחשוב על תוספות או שינויים בסרט שהיו מעצימים את הפרשנות הביקורתית ומחבלים באפשרות להפוך את הסרט לבאנר של חגיגה גיזענות שוביניסטית.
מעולם לא ראיתי את הסרט, אבל רק התמונה מספיקה לי כדי להבין במה מדובר. אני חושבת שליוצר יש הרבה אחריות על מה שהוא משחרר ועל הדרך בה זה יתקבל. אני לא מאמינה בסרטים שמעבירים ביקורת ע"י הקצנת הדבר שהם מבקרים והצגתו לראווה כדוגמת סאדיזם, אונס ואלימות. להפך, תמיד אני חושבת שלמעשה הם משתמשים בצופה וביצירה, להביא לידי ביטוי צרכים אישיים שלהם באמתלה של ביקורת. האספסוף אינו מפרש את הנושא כביקורת, אלא שואב השראה ורעיונות כדוגמת הסרט "רוצחים מלידה".
אבל לראות סרט לפני שאת פוסלת אותו זה מינימום הכרחי 😦
לא פסלתי, דיברתי באופן כללי על סרטים שמעבירים ביקורת ע"י הצגה של הדבר אותו הם מבקרים. אבל ממש לא משנה, אחלה בלוג.
תודה:)
כשאני למדתי קולנוע אצל ד"ר משה צימרמן המדהים(!) הוא הסתכל על הסרט הזה כעל טרגדיה יוונית- המבנה הברור של הטרגדיה- העלייה של הגיבור, ההגעה לשיא, חטא ההיבריס והנפילה הכואבת, ובסיומו של הסרט- חזרה לנקודת ההתחלה (המרדף אחר אלטמן) כלומר הגיבור לא משתנה, לא מתפתח בסופו של דבר, ואף אם אורי זוהר לא היה מודע לזה בזמנו – תוך כדי עשיית הסרט, אני חושבת שהסרט הזה דווקא מבטא את המיאוס שלו בחיים הללו, בעליבות שלהם – כמו שכתבת כ"כ נכון, ואם הוא חשב שהוא עושה סרט של כיף חיים וצחוקים- הרי שהוא עשה ביקורת חברתית נוקבת.
ולגבי ההתקבלות של סרט בקהל- ידוע שגבעת חלפון נעשתה כסרט של פארדויה על הצבא, על עזית הכלבה הצנחית ועוד סרטי מלחמת ששת הימים וכו- ועדיין ההתקבלות של הסרט בציבור- ממש לא מה שהיוצר (אסי דיין) תכנן, קשה לשפוט התקבלות של סרט כאיקון- זה תלוי מקום, זמן, הלך רוח חברתי, מה שהצחיק אז- לא היה עובר היום, ומה שנחשב היום כמופת- בזמנו נחשב כחסר טעם – ויש הרבה דוגמאות.
רשומה יפה!
כתבת מעניין, תודה בחזרה:)
Sent from Samsung Mobile
יש ללחוץ כדי לגשת אל %2F%2F18-5.pdf
אחד הטיעונים שלך בעד קיומה של רוח פמיניסטית בסרט הוא הבגרות של דמויות הנשים לעומת הילדותיות של דמויות הגברים. אני רוצה לציין שחלוקה זו היא החלוקה המסורתית בכל סיטקום אמריקאי כמעט – אישה "בוגרת" ו"אחראית" מול גבר "ילדותי" ("כולם אוהבים את ריימונד", למשל). החלוקה הזו אינה חלוקה פמיניסטית אלא, כמו כל חלוקה ברורה של תפקידים מגדריים, משרתת צורך, במקרה הזה- זה בדיוק הצורך של הגבר לא לקחת אחריות, ולתת לאישה יותר תפקידים של טיפול (התפקיד הנשי המערבי המסורתי, דרך אגב). בנוסף, המאפיינים האסתטיים של הסרט אכן מתאימים לערכים האסתטיים של הקולנוע המערבי האיכותי, ולכן הם אפשרו להחדיר את המסרים הסקסיסטיים הרבה יותר עמוק מסרטי אסקימו לימון. בעוד סרטי אסקימו לימון נחשבו תת – תרבות ולא ראויים, מציצים נחשב תמיד סרט איכותי, קנוני, מה שהפך את המסרים הסקסיסטיים שלו לקנוניים.
הי, כתבת יפה, ואני גם תמיד ראיתי את הסרט כביקורת על גבריות ולא הילול שלה. יש משהו בביקורת שאומרת שיש להסתכל על איך הסרט מתקבל ולא על כוונת היוצרים, אבל זו טעות להסתכל רק על איך הסרט התקבל במכנה המשותף השטחי ביותר של החברה הישראלית. צריך לחשוב גם איך אנשים שונים מקבלים את אותו הסרט, ואיך הוא יכול להתפרש אחרת, גם בזכות ביקורת ופרשנות פמיניסטית כמו שאת הבאת כאן.
מה שכן, צריך להדגיש שלמרות שביקורת הגבריות יכולה להיקרא כפמיניסטית, יש לזכור שאצל זוהר זה חלק מתמה גדולה (שיש גם בסרטים אחרים שלו) של ביקורת על ריקנות ונהנתנות, ושמטרימה את החזרה שלו בתשובה.
ואגב, לגבי אסקימו לימון, צריך להפריד בין הסרט הראשון לאלה שבאו אחריו. בראשון יש הרבה ממה שאת אומרת פה לגבי מציצים.
תודה על התגובות המאלפות, אתם מעניינים, מוסיפה גם את המאמר של לובין לרשימת הקריאה שלי.
מסכימה לגמרי עם מה ששני כתבה. ברמה הזאת זה מאוד דומה בעיני לטעויות שאוליבר סטון עשה בסרט "רוצחים מלידה" שהתכוון למחות על תופעה, אבל עשה בדיוק את מה שנגדו ביקש למחות.
סקרנת אותי לגבי אורי זוהר, מחפשת השבת עוד דברים שלו כדי לבסס את נקודת המבט הזו…
בלי שום קשר אני חושבת- שהקהל הישראלי (ואולי הקהל בכלל) לא מספיק מתוחכם כדי להבחין בסאטירה אמיתית ונוקבת, לרוב אנחנו בוחרים להשתמש ביצירות סאטיריות כאיזה נכס צאן ברזל או איזה אייקון, לא אוהבים מורכבות. כמו הדוגמא שנתנו עם גבעת חלפון ואני מניחה שיש עוד כמה אלפי דוגמאות
התרבות צריכה לחנך אותנו מחדש… ללמד אותנו איך להביט בה באמת, לא רק ברובד השטחי
שבת שלום (:
יש כאן התממות מסויימת. אני לחלוטין מסכימה עם כותבת המאמר. הסרט אכן מציג את הדמויות הגבריות באור ילדותי ונלעג. זו אכן ביקורת. אבל מטיבה של ביקורת, אנשים לא מעוניינים ממש לשמוע אותה. אף אחד לא אוהב לשמוע שהוא נלעג.
ביקורת שמופנית לנושא כל כך מהותי באופי החברה שלנו (כמו למשל גזענות או שוביניזם), ביקורת על דרך החשיבה וההתנהלות שלנו חייבת להיות עדינה ומרומזת, אחרת היא לא תתקבל בחברה. ממש כמו ששייקספיר הכניס את המונולוג הביקורתי והמדהים של שיילוק בתוך תיאורים סטיגמתים של היהודי, גם כאן, אי אפשר היה ליצור ביקורת בוטה יותר, כי הקהל לא היה מוכן לקבל את זה. דווקא הצגת הדמויות הגבריות מתוך חיבה, גורמת לסרט להיות ביקורת גאונית על החברה הישראלית.
עם כל אהבתי לאריק איינשטיין ז"ל לא אהבתי את הסרט המזעזע בעיניי ואת אורי זוהר סרט מגעיל שבו יש יחס מחפיר לנשים ולעיתים אלים משפיל ודוחה ועד היום אני לא מסוגלת לצפות פה כבר שנים לאחר שב עצמי עברתי הטרדה שהפכה לתקיפה עי בכיר בחברת משקפיים שעבדתי בה ומסתובב חופשי הזמנה גורמת לי להרגיש בחילה דחייה מיוצר הסרט ומקווה שאם מדובר באמת בסצנת אונס מאולתרת שמי שעשה כאלו דברים שישב בכלא ויפצה את הבחורה שחייה פשוט נפסקו אף אחד לא מבין מה קורה אחרי שכולם הולכים הביתה וה בחורה ממשטרת עם הסיוט הזה כל שנייה וכל דקלה לכל חייה.
רק אניח את זה פה
http://10tv.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600163&sid=169&pid=58
עברתי פה לא במקרה, טוב שאת מכה על חטא.
לגבי דברים באופן כללי טוב לשמור על הקשבה
ואפשרויות פתוחות
כוונתי בעיקר לטיעון החוזר של לא לפסול
דברים… לעיתים יש לנו סיבות טובות לפסול אותן ולא תמיד יש לנו הכוח לשכנע את העולם מדוע. באים אורלי וגיא ולעיתים עושים עבורנו את העבודה