הספר שלי

הנוסעת בזמן מכפר רותם

טל הואשמה באחריות למותה של רותם, בת כיתתה בתיכון והחברה הכי טובה שלה לשעבר. לאחר יותר מעשר שנות נתק היא שבה לראשונה למושב ילדותה. לזוועתה, היא מדמה לראות את הילדה המתה חולפת בחלונות ביתה הישן. האם השתגעה? ככל שהעבר שב ורודף אותה היא מגלה שהיציאה מהמושב אינה כה פשוטה כפי שקיוותה תמיד.

העותק הפיראטי הבלתי מצונזר
גרסת הסופרת
להורדה לחצו כאן

זוכה מלגת עידוד ספרות ויוצריה בעמק יזרעאל

באם הספר כבש את ליבך ניתן להעביר תרומה כרצונך
בביט: 050-3396375 פייפאל: d_tv25@hotmail.com
כל שקל שייתרם הוא שקל יותר מהתמלוגים המקובלים בהוצאה לאור!
וגם יספק 3 ארוחות שלמות לחתול אחד שלי.

מתוך מכתב הדחייה מכנרת זמורה ביתן:

מתוך הספר:

צפירת האמבולנס כנראה החרישה את אוזניה ולכן שקט מאוד נראה היה לה הכל בבריכה, כמו מסיבה שנגמרה. אנשים רבים עמדו שותקים ואחרים פעלו לפרק משהו ממצולות הבריכה שהייתה מרוקנת עד חציה וכמעט יבשה ממים עכורים.  והנה ראתה מראה שלא חשבה שתראה בחייה: לודה המבוגרת בוכה ומספיגה טיפות גדולות מעיניה במטפחת של תכלת והיא בלי איפור ועיניה נקיות ועורה כה לבן, נראית ממש כרוח רפאים של עצמה, כל כך כמושה ושבירה. אז התקרבה טל וראתה את אבא של דודי מהצרכנייה, לבן כמוות, כאילו עומד להתעלף ועל הארץ דודי מונשם. למראה הזה נפלטה זעקה מפיה של טל: "דודי!". כמו בחלום רע הסתובבו פתאום כולם, ועמיצור הזקן החל צועק "הנה! הנה! הנה!" והצביע, עיניו כל כך פעורות שלא הצליחה להבין אם הוא מסתכל עליה או דרכה, ולרגע התפתתה לבדוק אם עומד מישהו שם, מאחוריה.

אבא של תומר, פנחס רחם הגרם, היה פתאום מעליה ואמר: "הייתם אמורים לשמור פה" ושוב: "הייתם אמורים לשמור פה" ופתאום היה כה קרוב אליה כדי שהרגיש את חום גופו על עורה, ושערות ידו דגדגו את זרועה, והבל נשימתו הבאושה היה בנחיריה, אחז בצווארונה וניער אותה בכוח "ישנתם במים? מי אמר לכם להיכנס למים?". הוא הכאיב לה ולכן הרימה ידיה לדחוף אותו בכוח, אבל הוא היה כבד ואחיזתו בה כצבת.

אז ראתה רגליים שוכבות על הארץ ותכף זיהתה את צבע הטרנינג הכתום של רותם שהייתה מכוסה סדין לבן עם נקודות. באמצע הדרך על שפת הבריכה, כאילו מישהו הלך לישון במקום הלא נכון. היא לא ראתה גופה מימיה, אף פעם, והמראה הזה ולהבין אותו, היה כמו בעיטה קפואה כקרח אל תוך הקרביים הרכים.

מהפינה של הגופה עלה קול חד, זו הייתה אימא של יניב, אישה נעימה וחמימה אבל קולה הצטלצל כעת כמו מתכת מבריקה. "יש פה כדורים. אתם לקחתם כדורים?"

וטל נאבקה להדוף סוף סוף את פנחס מעליה, ואמרה כמתגוננת: "רק היא לקחה. רק היא", כי זכרה שרותם אמרה לה שלקחה כדור, ודחפה והשתחררה סוף סוף מפנחס. שקט מוזר עמדו בקהל ופנחס עמד ונראה לה נסער והמום ועיניו הקטנות, המצומקות, פעורות וכפות ידיו כל כך כבדות וגדולות פונות  אליה כמו מלווה בריבית שרוצה את לטרת הבשר והוא נראה כה נסער ונרגש ונרעש שפחדה שיכה אותה.

היא הביטה על דודי היושב על הארץ ולא ידעה אם עיניו זולגות דמעות או הוא רטוב ואביו החיוור, הלבן, של דודי רעד כאילו חלה. איש לא עמד ליד רותם, רק הצללים הכהים ששל האנשים שנאספו הוטלו עליה כאילו כיבה מישהו אור. רצתה להרים קול ולצעוק "מה קרה??" אבל פחדה. ואז כקול חריקה גבוהה או צרימה, כאילו שבור, שמעה שאבא של דודי פנה ושאל: "איפה היית?" ולמרות שפנה רק אליה עשה זאת בקול גדול כאילו הוא פונה לשמיים בכבודם ועצמם, עיניו פקוחות עד לנימים הקטנים ורטובות והוא רועד כעלה נידף עד שכמעט רצתה לחבק אותו. "מחפשים אותך פה כולם. חשבנו שאת במים. איפה היית?".

פתאום, מלאך תלתלים בהירים זוהרים, באה אימא של אוריין ונזפה בפנחס: "מספיק", ונטלה את ידה והוליכה אותה בין כל האנשים אל הבית. וכל הדרך הצמידה אותה את גופה וראשה אל חזה כמו ילד מנוחם שטומנים ראשו לא לראות.

***

היא התעוררה בלילה בתחושת אסון מהפך מעיים, וברגע הראשון לא זכרה על שום מה. צבע החדר אפור כתמיד בשעות השחר, והרהיטים ניצבים נטולי צבע. מרחוק נשמעו יללות התנים, ואולי גם נביחתו של עזמוות כבימים ימימה. בתוך כל השגרתי והרגיל הזה אי אפשר לדמיין שמישהי קיפחה את חייה הלילה.

אבל פיה צרב מיובש והלמות ליבה ברקות עשו לה כאב ראש, לכן קמה לשתות. רעש לא רגיל קידם את פניה בדרכה לכיור השירותים. כשהגיעה אליו גילתה שהוא פתוח בעוצמה והמים גועשים מפי המתכת אל לובן הכיור הריק. לא היה אף אחד בסביבה. מישהו פזור דעת השאיר את הברז פתוח. המעשה הרגיל, הכמעט מבדח, מילא אותה יראה. הרי בימים כתיקונם לא יעלה על הדעת בבית ברז פתוח שהמים בו זורמים לחינם ומבוזבזים לריק. וכך, במעשה הקטן הזה של היסח הדעת הייתה מקופלת האימה כולה.

היא סגרה את הברז. אנחה קטועה גילתה לה שמישהו ער, התגנבה וראתה את הוריה יושבים בסלון. הלילה כמו ינק את צבעי חיותם וצבע אותם באפור, כמו את הרהיטים, שעה שישבו שם קפואים כפסלים. לרגע חשה כמי שעובר חוויה חוץ גופית, והיא מרחפת הרחק מקליפתה לראות את אשר עוללה. את הוריה היושבים ושותקים שתיקה ארוכה.

היא עוד לא ידעה זאת, אבל הלילה נפל הפור שיעזבו את המושב לתמיד, וכל אלה הם סוף, קצה חייה בכפר וסוף הימים של אביה, בשנים הבאות לא תכיר מה שיהיה ממנו,  ודבר כבר לא יעצור את מה שהתחיל מתגלגל וצובר מאותו רגע.

טל חזרה והתכרבלה במיטתה ביחד עם פזי החתול. בתוך שמיכתה החמה והמנחמת ועם פזי המגרגר לרגע שוב נראה הכל כתמיד ובלתי ניתן להאמין שמישהי מתה הלילה. היא עצמה את עיניה, ולמרבה ההקלה נרדמה. השחר המשיך לעלות על הלולים הרחוקים שם היה שאון התרנגולות המורעבות דומה למהומת שדים איומה בצרחות וקרקורים מן השאול. לו הזדמן לשם מישהו היה נשבע שלפי הקולות הוא עומד על פי גיהינום. אבל הלולים היו קבועים רחוק מהמושב, שלא יפריעו מנוחת תושביו, ודיירותיו המורעבות היו תוקפות את הפרגיות החלשות יותר וטורפות אותן בעודן בחיים. טל ישנה.

@כל הזכויות על הסיפור שמורות לעינב בר
d_tv25@hotmail.com